מאמרים וכתבות של משפטנים-שופטים בדימוס-עתונאים -חברי כנסת-אנשי רוח.
העוסקים בהכרעת משפטו של משה קצב.כל המאמרים מובאים כלשונם ללא פרשנות.עשרות תהיות בפרשה- יקרא הקורא ,ישפוט ויגיב...
פרקליטו החדש של הנשיא האנס הגיש לבית המשפט קלטת וידאו מיום האונס של א' באפריל 1998. לטענתו, הקלטת מוכיחה שחרף קביעת השופטים, אמו אכן הגיעה לאירוע של ארגון יוצאי איראן
גם מתוך הכלא, משה קצבלא מוותר: פרקליטו החדש של נשיא המדינה לשעבר, עו"ד יורם שפטל, הודיע היום (ה') כי הגיש לבית המשפט העליון ראיות נוספות שהושגו לאחרונה על ידי משפחת קצב. במסיבת עיתונאים שקיים טען שפטל כי ראיות אלה מוכיחות שמשה קצב לא שיקר לגבי האליבי שלו ביום האונס של א' ממשרד התיירות בבית הטקסטיל באפריל 1998.
לטענת שפטל, מדובר בשתי ראיות. הראשונה היא קלטת וידאו המוכיחה שהיה מוקף באותו יום במאבטחי שב"כ. השנייה היא תמונה שצולמה במהלך אותו אירוע המוכיחה כי אמו נכחה שם.
באישום הראשון שבו הורשע קצב נטען כי מיד לאחר האירוע שהתקיים בפארק הלאומי ברמת גן הוא נסע למשרדו בבית הטקסטיל בתל אביב ושם אנס את א'. הוא טען כי קודם לאונס לכאורה הוא היה מוקף על ידי מאבטחי שב"כ ושבזמן האונס לכאורה הוא הסיע את אמו לביתה בקרית מלאכי. בית המשפט קבע כי שתי הטענות לא נכונות: "המערער העיד שבאירוע של יהדות איראן היה מוקף באבטחה צמודה, דבר שהתברר כלא נכון... שקריו של המערער עולים גם מדבריו שלפיהם הביא את אמו לאירוע יוצאי איראן".
עו"ד שפטל טוען כעת כי קעקוע שתי טענות אלו הביא את בית המשפט למסקנה לפיה קצב הוא שקרן,
ובכך נפגעה אמינותו גם באשר לטענות אחרות שהעלה. לדברי שפטל, המשמעות המשפטית של הראיות החדשות היא שמדובר ב"אליבי ברזל".
בנו של קצב, אריאל, הוסיף שקטע הווידאו החדש נלקח מסרט בן שעה וחמש דקות שנמצא בארכיון של ארגון יוצאי איראן. לדבריו, מדובר בדקה וחצי שבה נראית אמו של קצב. "אני עובד ביום ובערבים, אני עובר מרחוב לרחוב, מעיר לעיר, מצילום לצילום כדי לאתר ממצאים שיחשפו את האמת. זאת הוכחה שסבתא שלי כן הייתה באירוע ואבא שלי לא שיקר".
עו"ד שפטל הוסיף כי לאחר מכן נכנס קצב לרכב עם אמו והם נסעו ללא נוכחות א'. לדבריו, איכון הסלולרים מאותו יום מוכיח זאת, מאחר שבאותה שעה התקיימו שיחות טלפון בין קצב לבין א'. "ההרשעה על מה שקרה בבית הטקסטיל זאת עלילה חמורה", סיכם. "המפתח הוא באיכון. הפרקליטות לא עשתה את זה, ופסק הדין נכתב בהנחה שלא ימצאו את האיכונים".
שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, שלי טימן, פרש השבוע מתפקידו עם בטן מלאה: מערכת המשפט מזניחה את זכויות הנאשם, השופטים ממהרים להרשיע והקולגות לא תומכים ברגע האמת. בתחום הרגיש של עבירות מין, אומר טימן בראיון מיוחד ל"הארץ", יש השפעה חזקה מדי של שדולות הנשים
טימן. "אצלי באולם יש את מלוא האמפתיה למתלוננת, אבל זה לא בא על חשבון חקר האמת"
תצלום: לימור אדרי
"יש שופטים שלא מכירים את המלה זיכוי. ברגע שהם רואים כתב אישום הם יכולים כבר לכתוב את גזר הדין", אומר השופט שלי טימן. "אני מכיר שופט שהיה מקבל את התיק, ועוד לפני הקראת כתב האישום כבר התחיל לנסח את פרטי כתב האישום בהכרעת הדין, כשברור לו שמדובר בהרשעה. פעם אמרתי לשופט בהרכב שאני רואה בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דיברתי על זיכוי, והוא אמר לי, 'אתה יודע מה יעשו לנו פה אם נזכה?"
טימן, בן 64, פרש השבוע מתפקידו כשופט לאחר 27 שנים, 13 מהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. משנת 2003 עמד בראש הרכב פשע חמור במחוזי של תל אביב, שדן בכמה מתיקי הפשע המרכזיים בישראל בשנים האחרונות. בין התיקים שעברו דרכו היו המשפטים של טלי פחימה; עופר מקסימוב; פרשת בני הדייג; האחים אוחנה; נחום מנבר; אונס לינור אברג'יל; רצח יחזקאל אסלן; כריס סרפו - "אנס האיידס"; סוחרי נשים. הוא גם דן בתיקים רבים מספור של עברייני מין.
התיק נגד האחים אוחנה - הנאשמים בשליחת רוצחים שכירים לנקום את רצח אחיהם, ותיק הרצח בפרשת "בני הדייג" - שבו נרצח תושב יפו שנלקח בתא מטען של מכונית ונורה, היו הפרשיות שבסופו של דבר הביאו לפרישתו.
בתיק אוחנה סבר טימן, כי איכון הטלפונים הסלולריים של הנאשמים אינו ראיה מספקת להוכחת הימצאותם במקום מסוים בזמן מסוים, אף על פי שעדים מקצועיים של החברות הסלולריות העידו פעמיים בפני בית המשפט על איכון הטלפונים של הנאשמים בעת הרצח. החלטתו של טימן במקרה זה תיסכלה את הפרקליטות, שראתה באיכון הטלפונים הסלולריים ראיה חשובה מאוד שאמורה היתה לסייע להרשעת הנאשמים. כן נשמעה ביקורת על האופן האטי שבו ניהל טימן את ההליכים בתיק. טימן דחה בתוקף טענה זו.
בפרשת בני הדייג הגיעה הפרקליטות להסדר טיעון מקל עם הנאשמים ברצח, לאחר שבית המשפט דרש לחשוף מקור משטרתי שהפליל את הנאשמים. ההרכב שטימן עמד בראשו תקף את הפרקליטות על כשרות הראיות שהציגה. לטימן גם היו יחסים עכורים עם חלק מעמיתיו, ובהם נשיא המחוזי בתל אביב אורי גורן, שלטענת השופט הפורש לא העניק לו גיבוי כשהפרקליטות תקפה אותו וטענה להטיה לטובת הנאשמים בתיק אוחנה.
גורן הורה על העברת התיק לגישור, בלי ליידע את הצדדים ואת ראש ההרכב. טימן קרא על ההחלטה בעיתון וביולי 2007 הודיע כי הוא מתכוון לפרוש, וכי לא יקבל תיקים נוספים. בנובמבר 2007, אחרי שסניגורו מת, הגיש אחד הנאשמים בתיק אוחנה עתירה לבג"ץ נגד בית המשפט המחוזי בתל אביב ונגד הפרקליטות, כדי למנוע את המשך המשפט ללא מינוי סניגור. בית המשפט העליון עיכב את ההליכים לזמן בלתי מוגבל. טימן, שסבר כי החלטת העליון נכונה אך לא היה מוכן להמתין לחידוש ההליכים, הודיע על מועד פרישתו הסופי השבוע.
"הפרישה נכפתה עלי", הוא אומר בראיון מיוחד ל"הארץ". "לא הרגשתי תמיכה וגיבוי מצד אנשים במערכת המשפט, בעיקר בניהול תיק אוחנה ונוכח פרסומים שהיו בפרשת בני הדייג. הרקע לפרישתי הוא בעיקר אווירה עכורה וחוסר גיבוי".
דוברת בתי המשפט מסרה בתגובה, בשמו של גורן, כי לאחר כשלוש שנים וחצי שבהן התנהלו הליכים שונים בתיק וחלק מהנאשמים שוחררו ממעצר, יזם גורן את הפניית התיק לגישור לשופטת בדימוס שרה סירוטה, מתוך ראיית טובת ההליכים והצדדים. המהלך נעשה בידיעת השופטים והצדדים ובלי לגרום לעיכובים. הדוברת הוסיפה, כי גורן העניק לטימן את מלוא התמיכה והגיבוי בתקופת כהונתו.
הוא נולד בתל אביב בשנת 1944. אביו, יעקב טימן, היה מהשחקנים הבולטים בתיאטרון המטאטא. בילדותו למד בגן הילדים של חוה ורבה, אמה של דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון. הוא למד משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית. אתו למדו עורכי הדין דב וייסגלס ונחום פיינברג והשופטים רות לב-הר שרון, ידין טימור, דבורה פלפל ותחיה שפירא, שכעבור שנים ישבה בהרכב הפשע החמור שבראשו עמד.
ב-1969 החל טימן להתמחות אצל עו"ד אמנון גולדנברג במשרד ש. הורוביץ. אחרי שהוסמך כעורך דין פתח משרד עם עו"ד מיבי מוזר, שנפרד ממנו לאחר זמן קצר. ב-1981 הוא מונה לשופט בבית משפט השלום בפתח תקוה. בין השאר הוא קיבל שם שתי החלטות נגד סגירת קולנוע היכל בליל שבת וישב בתיקים פליליים שבהם דן בכתבי אישום שהוגשו נגד חרדים שהיו שותפים בהתפרעויות כחלק ממלחמת השבת.
טימן נחשב שופט ססגוני וחריג. הוא הקפיד לקרוא לנאשמים ולעורכי הדין בשמם, בניגוד לחברותיו להרכב. הוא התבדח עם עורכי הדין וגם הטיח ביקורת במשטרה, בתובעים ובסניגורים.
לכולם יש אג'נדה
איך אפשר להסביר את שיעור ההרשעות העצום בישראל?
טימן: "שופטים הם בשר ודם. כל אחד מביא חינוך מהבית, אג'נדה, את העבר שלו, ההשקפות שלו, את הרקע המקצועי שלו. אף על פי שלא כל שופט שבא מהפרקליטות הוא פרו תביעה, אי אפשר להיפטר מזה. מי שגדל רוב חייו בתביעה, קשה לו להיות סניגוריאלי. אבל מעבר לזה, זאת השקפה".
ושופטים עוזרים "לקדם" זיכויים?
"התביעה לפעמים אינה מוצלחת מספיק והשופט הרבה יותר חכם או מנוסה. או שהתביעה אינה יכולה על פי דיני הראיות לשאול שאלה מדריכה, ולפעמים שופטים שואלים שאלות הבהרה כדי לעזור לה.
"המצב הזה בולט במיוחד בעבירות מין. זה קורה בעקבות לחץ חברתי, תקשורתי, של שדולות הנשים. הרי רוב האינוסים אינם אינוס רחוב, אלא אינוס היכרות. השאלה שעומדת לדיון היא 'הסכימה', או לא 'הסכימה'. לא צריך להוכיח שימוש בכוח. הפסיקה כיום היא כזאת שמי שטוענת לאונס לא צריכה לזוז, כי היא כנראה מאובנת ולא יכולה להשמיע קול. לא נותנים לשופט כלים נוספים מלבד מתן אמון באחד הצדדים - במתלוננת או בנאשם.
"הבעיה היא שקשה מאוד להילחם בכך אחרי 25 שנים, כשאין ראיות. אדם יכול להתלונן על הוריו על מעשה שעשו בו עד גיל 38. חוץ מעבירות על פשעים של הנאצים ועוזריהם, אין עוד עבירה כזאת שאין עליה התיישנות. אני מדגיש - אם מדובר בתלונת אמת, יש לתת לקורבן העבירה את כל התנאים כדי שלא תתבזה בבית המשפט ולא תדבר על עברה המיני, שתהיה מלווה על ידי מרכזי סיוע. עם זאת, אני חושש מתלונות כזב. שים לב שלא מעמידים לדין את מי שהגישה תלונת כזב, בנימוק שצריך לעודד מתלוננות".
גישתו של טימן קוממה עליו עורכי דין המייצגים נפגעות תקיפה מינית. בניגוד למגמה הרווחת, של התמקדות בסבלו של קורבן העבירה, טימן מעמיד את הנאשם ואת הקורבן על אותה סקאלה. עורכת דין המייצגת נפגעות עבירה טוענת שטימן נוהג כשוביניסט באולם הדיונים וכי התבטאויותיו ביחס לקורבנות עבירה מקוממות. עורך דין שהופיע לפניו אמר: "טימן הוא לא חד ממדי. הוא יכול להקל, אבל הוא יכול להחמיר. להגיד שהוא שופט מקל - זה פשטני".
בפרקליטות הדעות עליו חלוקות. יש שמתקשים לקבל את הביקורת שהוא מותח על התנהלות הפרקליטות בתיקים מסוימים, אבל ככלל, אומרים שם, פסיקותיו הוגנות.
עד כמה דעת הקהל משפיעה על החלטה שיפוטית?
"יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח. התוצאה היא שהפמיניסטיות, שעושות עבודה מצוינת מבחינתן, משכנעות בלובי שלהן להחמיר בענישה. ואני אומר, מה עם הלובי למען המלחמה בסמים? נגד פגיעה בקשישים? אותם לא שומעים. במצב כזה, לבית המשפט יש פחות ופחות כלים לקבוע מי דובר אמת. הוא נותן לנאשם פחות סיכוי להתגונן. זה יוצר מורא אצל כל הרשויות שעוסקות באכיפת החוק".
כולל שופטים?
"אסתפק בזה".
אומרים שאתה לא תמיד רגיש למתלוננת ומעדיף לפעמים דווקא את הנאשם.
"איך אפשר להגיד עלי דבר כזה? אצלי באולם תמיד יש מים, טישו, אם המתלוננת צריכה. יש את מלוא האמפתיה, אבל זה לא בא על חשבון חקר האמת. אני לא רוצה להרשיע אדם חף מפשע".
יש לך דוגמה להשפעה של התקשורת על דימוי של עבריינות מסוג מסוים?
"הסחר בנשים. אין היום סחר בנשים בישראל. בהתחלה הביאו בחורות, שלא ידעו לאן מביאים אותן. חטפו, אנסו, העבירו אחד לשני. העניין הזה נפסק. היום המשטרה מתלבשת על איזה מכון שבו היא כל הזמן מבקרת ו'עושה מבצע'. מי שרוצה לדבר על הבוס שלה מקבלת מיד אשרת שהייה לשנה או יותר וגם מעין רשיון עבודה. כשמגיע הזמן להעיד, יש נשים שנעלמות, ולאלה שמעידות אין מה למסור, כי הן לא ראו שמשלמים עליהן, לא ראו מי הבוס באמת. לכן רוב התיקים נגמרים בהרשעות של החזקת מקום לשימוש בזנות, סרסרות, עבירות קלות. וחלילה שלא נפסוק גם פיצויים לבחורה שממילא מרוויחה הון תועפות".
אם אין סחר בנשים, למה יש רושם כאילו יש סחר בנשים?
"כי יש כאלה שעל זה הם מרצים, כאלה שמתפרנסים מלדבר על סחר בנשים".
קלון לרמון
"כשלמדתי דין פלילי, למדתי על קדושת זכויות הנאשם. היום לנאשם בעבירות מין אין זכויות", אומר טימן. אדם שנאשם בעבירות מין כמעט בוודאות ייכנס לכלא, תוך הרס משפחתו. ואם יש חלילה תלונת שווא, זה לא יעזור לו. זאת האווירה היום. יש התנפלות על כל זיכוי".
ויש כלים לאתר את תלונות השווא?
"אם הפרקליטות לא מצאה שמדובר בקשר של ילדות עם האמא כדי לסלק את האבא מהבית, או שהיא לא חושפת את השקר, כי אסור להעליב את הקורבן ולחקור אותו בפוליגרף, אז לא. יש אוסף אדיר של תלונות שווא שחשפתי. ברור לי שאם תלונת שווא כזאת לא היתה נחשפת, האיש היה עומד לדין ומורשע".
ראש הרכב פשע חמור ישן טוב בלילה?
"ישן טוב, אבל מוטרד, ולא רק בלילה. אחרי שנים כשופט פלילי אדם מקבל עור עבה. קל לי לדון בענייני רצח. ראיתי הכל. אבל אם הגיע אלי תיק של עבירות מין במשפחה, גילוי עריות, כשהמתלוננת העידה זה עשה לי קווץ'. תפקיד השיפוט הוא מעמסה נפשית ופיסית, בתנאים לא תנאים ובעבירות שיש בהן אכזריות בלתי מרוסנת שלא עוזבת אותך".
יש חשש מהרשעה לא מוצדקת?
"היו לי פרפרים בבטן לגבי שני מקרים. בשניהם לא יכולתי לשנות שום דבר".
טענו נגדך שבעת מתן עונש נתת משקל יתר לניסיונות השיקום של המורשע, לרקע המשפחתי שלו, ושגזרי הדין שלך מקילים עם עבריינים.
"חייבים לבדוק את הרקע. לדוגמה: היתה ידיעה בעיתון, שבה נכתב ש'חייל אנס את בת דודתו במשך שלוש שנים וקיבל שישה חודשי עבודות שירות'. קודם כל, המתלוננת היתה בת 10 והנאשם לא היה חייל, אלא נער בן 14, והעבירות בוצעו שלוש פעמים במשך שלוש שנים בנסיבות משפחתיות. פעמיים הוא נגע בה באיבר המין דרך בגד ופעם דחף לה אצבע. ראינו שהרקע המשפחתי בעייתי, ושלבחורה היו בעיות נפשיות קשות, ובאמת הקלנו בדין, ואז העליון החמיר. צריך לראות את האינדיווידואל - ולא לקבל את הטענה שכל צרותיה של הקורבן נובעות ממגע אחד בשנה, במשך שלוש שנים, שהחלו כשהיא היתה בת 10 והוא בן 14.
"צריך להבדיל בין עבירות לעבירות. כשהיו לי עבירות של משתמש בסמים שהיה נורמטיווי ונגמל, נתתי לו צ'אנס. באלימות לשמה, התעללות בחסרי ישע למשל, החמרתי מאוד".
בפרשת רמון, שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב, היה מקום להגיש כתב אישום?
"אם הדברים היו כפי שצוירו, ודווקא משום שמדובר באיש ציבור, היה צריך להגיש כתב אישום. במישור האתי בוודאי שהיה צריך לנער אותו. אני יודע שפסק הדין וגזר הדין כתובים לא טוב, מבולבלים, לא ענייניים".
והקביעה שאין קלון במעשים?
"דווקא הקלון יותר חשוב מהעונש, כי יש קלון בכך ששר משפטים בישראל תופס בחורה ומנשק אותה בפה. במובן הזה גזר הדין לא תואם את הכרעת הדין, כי אחרי שנכתבו דברים כאלה נוראים צריך היה לפחות לקבוע שהיה קלון".
בתיק קצב היה צריך לכלול את הקלון בהסדר הטיעון?
"מה שמוזר בעיני, בלי לדעת את הפרטים, זה השוני בין טיוטת כתב האישום וההכרזות של היועץ המשפטי לבין כתב האישום הנוכחי. אם השימוע שנערך לנשיא עזר, הייתי מצפה מהמשטרה, מהפרקליטות ומהיועץ המשפטי שהם יגיעו לתוצאה לבד, עוד לפניו. אבל אי אפשר להפוך שחור ללבן. אם המתלוננות לא עושות רושם טוב - אל תגיש טיוטה לשימוע, או שתגיש כתב אישום חמור ובית המשפט יכריע".
ועניין הקלון?
"על פי השקפתי האישית, גם בעבירה האפסית הזאת יש קלון. לא יעלה על הדעת שאדם במעמדו של קצב יעשה מעשים כאלה. לא יכול להיות שנשיא ילטף רגל של אשה שעובדת תחתיו וייצא בלי קלון. אין חיה כזאת".
פורום נשים ציוניות מצטרף למביעים הסתייגות מהחלטת בית המשפט בנוגע לנשיא לשעבר, עו"ד הרפז: יש יותר מדי סימני שאלה בפרשה.
עו"ד תמר הרפז, מפורום נשים ציוניות, מיצרה על ההתקפה הפרועה לדבריה, כנגד מכתב הרבנים לקצב, "אני מתפלאת על ההתקפה נגד הרבנים. המתקיפים טענו שיש פה קריאת תיגר על הכרעת בית המשפט, זו הגישה הפורמליסטית שטוענת שאסור לערער על פסק של בית המשפט, אבל אני יודעת שחלק מאותם מתקיפים, פרסמו בעבר בראיונות שונים ביקורות שהיו להם על הבג"ץ, הרבנית מלכה פיוטרקוסקי עצמה טענה שיש לה לעיתים חוסר אמון בבג"ץ שהפסיקות של הבג"ץ פעמים רבות צפויות מראש, אז כשזה מתאים הם מתקיפים את בית המשפט ושלא מתאים לא".
לטענתה בפרשת איציק מרדכי, כשבית המשפט הסתפק בקלון, כל ארגוני הנשים תקפו אז את בית המשפט, "כזשה נוח להם הם מגבים את בית המשפט וכשזה נוח להם הם תוקפים".
עו"ד הרפז, קוראת לכל אותם מבקרים לחשוב פעמיים לפני שהם שולחים חיצים נגד רבנים חשובים, "הרי לא רק הרבנים ערערו על האמינות של פסק הדין נגד קצב, גם השופט בדימוס מישאל חשין כבר טען בנוגע לפרשת קצב, שאין לו ספק שבהתחשב באווירה ששררה בתקשורת, השופטים היו צריכים להיות עשויים מברזל כדי לא להיות מושפעים , מדוע לא שמענו אותם תוקפים את חשין, מדוע לתקוף רק רבנים".
אין לה ספק שבפרשת קצב נותרו סימני שאלה רבים, "קראתי את פסק הדין ונותרו סימני שאלה רבים, כמו לדוגמא מדוע א' שינתה את הגרסה שלה, מדוע היא המשיכה להיפגש איתו, ועוד שאלות רבות על עדוית נוספות. מאחר שפסק הדין מבוסס על תחושת אמון של השופטים בעדות, אני מרשה לעצמי לומר שבתחושה שלי, גם אם הייתה התנהגות לא ראויה היא לא הגיעה לכדי עבירות מיניות".
מאמרו של כבוד שופט העליון ( בדימוס ) אהרון ברק שנכתב תחת הכותרת : " לשכת עורכי הדין ושלטון החוק " הינו מאמר חשוב ללא ספק. שכן , כפי שנכתב על ידו בצדק במאמר, הרי שלשכת עורכי הדין אמונה בין היתר על שמירת שלטון החוק בישראל גם בהיבט המהותי שלו. כך על הלשכה מוטל התפקיד להגן על עצמאותה של הרשות השופטת וכן להגן על זכויות האדם וכי בלא עצמאות שיפוטית לא יובטח שלטון החוק בישראל.
אבל יבוא וישאל השואל עם כל הכבוד הראוי : איפה היה כבוד נשיא בית המשפט העליון( בדימוס ) השופט ברק ואיפה הייתה לשכת עורכי הדין ומדוע נדם ולא נשמע קולם באופן רם, צלול וברור בפרשת נשיא מדינת ישראל לשעבר משה קצב ?
שכן, כל מי שפיו וליבו שווים יוכל להעיד כי בפרשה זו נחצו כל הקווים האדומים וזכויותיו של נשיא מדינת ישראל הן כאדם והן כנאשם נרמסו ברגל גסה ובחוצות העיר הן ע"י רשויות שלטון החוק והו ע"י התקשורת והכל במשפט שדה ועוד בטרם הוגש כלל כתב האישום .
כך נרמס כבודו ושמו הטוב שהוגן ועוגן ע"י הכנסת בחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו וכך נרמסה גם חזקת החפות של כל נאשם שהינו חף מפשע עד שלא יוכרע דינו בבית המשפט , חזקה חשובה ביותר לזכויות האדם ואשר הינה מאושיות שיטת המשפט שלנו.
כך זוהמו גם חומרי החקירה והראיות במשפט , זאת ע"י הדלפות חמורות ושיתוף הפעולה החמור, האסור והמסוכן ביותר בין רשויות שלטון החוק לבין הרשות הרביעית שקמה ואחזה לה עם השנים מקום במדינתנו היא רשות התקשורת , שחצתה את הקווים והתערבה ברגל גסה בהליך השיפוטי, וזה רק קצה הקרחון בפרשה.
על כל השאר עוד ידובר ויסופר במאמרי הנוקב שאני יושב עליו מזה מספר שבועות ושיתפרסם כך אני מאמין ומקווה ב"ה כבר בקרוב ושאני יכול להבטיח שיהיה מעניין ולא יעשה הנחות לאיש.
שכן, מדינה בה נמנעת האפשרות לנהל משפט צדק טהור וזך מכל השפעה חיצונית, כאשר זכויות אדם בכלל וזכויות חשודים ונאשמים חפים מפשע בפרט שטרם ניתן בעניינם פסק דין חלוט (דהיינו שאין עליו אפשרות ערעור) נרמסים בחוצות העיר ואין פוצה פה , סופה חלילה אנרכיה ופגיעה בסדר הציבורי ובאמון האזרחים במערכת הצדק .
דברים שלא יכירונו במדינה דמוקרטית וכמו שאמר גם כבוד שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי בפסק דינו בפרשת הנשיא : מהווים סכנה לא פחות חמורה לדמוקרטיה ולביטחון מאשר סכנות אחרות שמונחות לפתחנו .
במדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון השליט גם על שליטיה. מנחם בגין.
הח"מ אינו קרוב משפחה של נשיא המדינה נבון ו/או של נשיא המדינה קצב.
"הרשעה באונס משמעותה פגיעה גדולה בנילון לכן היא צריכה ביסוס חזק על ידי מקור חיצוני ולא על ידי המתלוננות. התורה רואה בחומרה רבה את העברה של אונס ומשווה אותה לשפיכות דמים. דווקא בגלל חומרת העברה נדרשת רמת בירור גבוהה". הרב אריאל בראלי על פולמוס מכתב הרבנים.
משפט הנשיא קצב עבר תהפוכות גדולות, הנשיא עצמו יזם את החקירה בטענה שהוא נתון לסחיטה. בסוף החקירה התהפכה והגיעה לכלל הרשעה שלו באונס. דבר זה לעצמו, מעורר מחשבה. האם האדם יצא מדעתו והביא על עצמו את חוט התליה?
ההרשעה בנויה על עדויות המתלוננות בלבד. ההחלטה להעדיף את גרסת המתלוננות על פני גרסת קצב מסורה להתרשמות השופטים. על פי ההלכה אין אפשרות להגיע להחלטה חותכת כאשר הכלים העומדים בפני השופט הם גרסה מול גרסה. לפי דיני תורה אפילו האדם עצמו לא מוסמך להרשיע עצמו "אין אדם משים עצמו רשע".
יש משמעות להתרשמות השופט רק כאשר מדובר על הרשעה בהאשמות קלות יותר כגון הטרדה מינית וניצול מרות שלא במקומה. לעומת זאת הרשעה באונס משמעותה פגיעה גדולה בנילון לכן היא צריכה ביסוס חזק על ידי מקור חיצוני ולא על ידי המתלוננות.
התורה רואה בחומרה רבה את העברה של אונס ומשווה אותה לשפיכות דמים. כאשר אדם הורשע באונס יש לענוש אותו בחומרה יתרה ועונשו צריך להיות שווה לרוצח! דווקא בגלל חומרת העברה נדרשת רמת בירור גבוהה.
משפט קצב היה צריך להסתיים בהרשעה על הטרדה מינית, כך היה ניתן מקום להתרשמות השופטים מריבוי התלונות והבסיס הנסיבתי המעלה חשד. כעין זה מובא בתלמוד ענישה רק על בסיס שמועה שלא פוסקת, מלקים אדם על "לא טובה השמועה" (מסכת קידושין) כוונת הדברים על אף שאין ביסוס רחב למעשה עברה די בכך שיש שם רינונים בלתי פוסקים כדי להעניש אותו.
הרעיון הוא, להרוויח הרתעה כלפי עבריינים. כאשר מסתמכים על "לא טובה השמועה" מנגד כלפי העברה של אונס, שיש בה קלון נוראי השווה לרצח, הקפדנו על זכות הנילון להחזיקו כזכאי עד שלא הוכח מעבר לכל ספק שהוא אנס.
בשולי הדברים ישנם הנותנים גושפנקה הלכתית לכל פסקי שופטי מדינת ישראל בטענה שההלכה העניקה להם סמכות של מלך.
לדעתי, הדבר נכון רק ביחס לעונשים שמטילה המדינה על עבריינים, הם מעוגנים בדיני מלכות "ללא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". אולם, דיני הראיות לא בטלו ובמקום שישנו חשש לשקר ועיוות דין לא יעזור דין מלכות.
לכן מלך רשאי להרוג על פי עד אחד אבל אינו רשאי להרוג על פי עדות התובע. המגמה צריכה להיות הפוכה להשפיע על מערכת המשפט לקבל את ההיגיון ההלכתי בדיני הראיות.
הרב אריאל בראלי הוא דין בבית הדין לענייני ממונות בשדרות
